סבתא טובה
סבתי נולדה במדינת רומניה בשנות ה-40 והתגוררה בסיגט (עיר ברומניה).
כאשר הייתה סבתי בת ארבע החליטו הוריה לעלות לארץ ישראל, הדרך לארץ המובטחת הייתה מאוד קשה ולקח להם הרבה זמן למצוא אוניה שתיקח אותם לארץ אך לבסוף הם הצליחו למצוא אונייה. הדרך לאונייה היתה לא פשוטה אף היא, נסיעה ממושכת של שעות רבות ברכבות. ההפלגה באוניה ארכה מעל שלושה שבועות. בזמן השהייה באונייה נולד אחיה יוסי.
סבתי מספרת כי העלייה לארץ היתה חוויה מאוד קשה לאמה , גם להיות בהריון וגם להיות אמא לילדה קטנה.
אבל ההבנה כי המקום היחידי ליהודים היא ארץ ישראל, החזיקה אותה נחושה לאורך כל הדרך ועזרה לה להתגבר על הקשיים.
כאשר הגיעו לארץ הם שכנו במעברה ולא היה להם כסף ,היה מאוד קר ולילדים לא היה בגדים להחלפה. לאחר כמה זמן סבתי ומשפחתה עברו לדירה בשכונת התקווה דירה מאוד קטנה, דירת חדר ואחר כך עברו לתל אביב וקנו דירה ביד אליהו ושם העבירה סבתי את כל ילדותה ונעוריה.
אמי מספרת כי המספר שהיה טבוע על היד של סבתא רבא העסיק אותה רבות וגרם לה לחקור את השואה ולקרוא הרבה ספרים על הנושא.
סיגט - רומניה:
עד מלחמת העולם הראשונה הייתה סיגט בשליטה אוסטרו-הונגרית, ועברה לשליטת רומניה. בשנת 1940 שוב הועברה לשליטת הונגריה, ולאחר מלחמת העולם השנייה חזרה בשנית לשליטת רומניה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה התגוררו בסיגט כ-10,000 יהודים, ובשנת 1941 נשלחו כאלף מהם, שלא היו בעלי אזרחות הונגרית, לאזור קמיניץ פודולסק שבפולין, ושם נרצחו. בחודש אפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו שחוסל עם העברת תושביו למחנה ההשמדה אושוויץ בארבעה משלוחים, שבוצעו בין 16 ל-22 במאי 1944.
אמא של סבתי היתה מאותם יהודים שנשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ביחד עם כל משפחתה. כשהם יצאו מהמחנה ממשפחה של 12 נפשות הם נשארו 4 נפשות בלבד, 2 אחיות ו - 2 אחים כל השאר נספו בשואה.
שנות ה - 50 בארץ ישראל:
במאי 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית בישראל 650,000 נפש. מאותו תאריך ועד סוף שנת 1954 עלו לישראל 740,000 נפש. כלומר, בתוך 6 שנים גדלה אוכלוסיית ישראל פי 2 ויותר רוב העולים הגיעו במשך 3 השנים הראשונות, עד 1951 בתקופה זאת הגיעו בכל חודש 30,000-10,000 נפש. אף מדינה בעולם, ובוודאי לא מדינה שרק הוקמה, לא התמודדה עם הגירה גדולה כזו בתוך זמן קצר כל כך ועם כל השמחה על העלייה - גלי העולים האלה העמידו לפני המדינה קשיים עצומים.
החזון והגישה החברתית שליוו את הקליטה של העלייה הגדולה היו: להחיות את עברו של העם היהודי בארצו וללכד אותו סביב תרבות ישראלית משותפת. מנהיגי המדינה חשבו שאין להסתפק ב"קיבוץ גלויות" אלא יש לשאוף ל"מיזוג גלויות" - למזג את העולים שבאו מכל קצווי תבל ב"כור היתוך" חברתי, כדי שהחברה הישראלית תהפוך לחברה אחת, אחידה. כדי לממש את החזון, היו שסברו שקבוצות המוצא השונות צריכות להתנת
לשמות עבריים, קבעו תכניות לימודים אחידות לבתי הספר ועוד.